Tennis Pictures

מכת פתיחה מושלמת (ישר לרשת)
גיא'אן הבלתי מנוצח (בינתיים) מראה לכדור איך משחקים בסרי לנקה
דיויד מפסיד לי (אוקי, האמת שאם מחשבים את כל המשחקים זה היה תיקו)
לפני המשחק
אחרי המשחק

Australia Day In Canberra

למי שלא יודע, היום ב 1788 נחתו הבריטים על אדמת אוסרטליה. ולכן היום הזה נודע כיום אוסטרליה. זהו למעשה המקביל האוסטרלי ליום העצמאות שלנו, רק שהם לא היו צריכים להלחם על העצמאות שלהם - הם פשוט חיכו כ 110 שנים עד שהבריטים ויתרו עליהם.
בקנברה החגיגות התחילו אתמול (25.1) בערב מתחת לבניין הפרלמנט. דמיינו לעצמכם מופע רוק על הדשא של הכנסת...קשה? לא באוסטרליה! כשהגענו בשמונה בערב הדשא של הפרלמנט כבר היה מלא באנשים יושבים על שמיכות, עומדים בתורים ארוכים לקנות בירה או לשירותים ורוקדים...
המופע היה כולו שירים של להקות שונות (כולל כוכבי "כוכב נולד" האוסטרלי) עם מנחה שבין להקה ולהקה שאל את הקהל שאלות טריויה על ההיסטוריה של אוסטרליה. כל המופע היה בשידור חי באחת מתחנות הטלויזיה האוסטרליות (יש בערך 8 כאלו), וכולו תוזמן בשביל הטלויזיה - כשעצרו לפרסומות עלה המנחה ושאל את שאלות הטריויה, כשחזרו מפרסומות עלתה להקה לבמה. המופע הסוגר של הלילה היה הופעה של הלהקה של ראסל קראו (השחקן מגלדיאטור) שבזמנו הפנוי שר. לא טוב, אבל שר.
היינו שם חמישה - אני, ברט ואישתו (שותפים שלי לדירה של העבודה בקנברה), דיויד וגיא'אן (תמונות שלהם מחר ממגרש הטניס!). רוב האנשים מסביבנו היו האוסטרלים החביבים שכולנו מכירים ואוהבים - מחייכים, צוחקים ואדיבים. אבל היוצאים מהכלל הפתיעו אותנו. הראשון היה בחור צעיר שהחליט שהוא חייב לגימה מהבירה של גיא'אן. זה כשלעצמו מובן, אבל לא כשרואים את גיא'אן- גיא'אן הוא בחור בן 27 מסרילנקה בגובה מטר תשעים ושוקל מאה קילו של (הרוב) שרירים. למה הבחור החליט שזה בסדר להטפל דווקא אליו ממש לא ברור לי. אולי כי גיא'אן החזיק שתי כוסות בירה - אחת בכל יד (בחור גדול שותה הרבה!). לאחר שנסיונות השכנוע לא צלחו בידו, הבחור פשוט תפס את היד של גיא'אן וניסה למשוך אותה אליו לפה. כוס הפלסטיק נשברה ורוב הבירה נשפכה. גיא'אן (שהיה בעברו שומר כניסה בבאר, והוא בחור מתון ורגוע) פשוט נתן לו את מה שנשאר מהכוס ובעדינות דחף אותו שימשיך הלאה. הבחור הבין את הרמז ונעלם.
לי לעומת זאת אין את הנוכחות המאיימת של שומר בארים בדימוס, ובסוף האירוע נעמד ליידי בחור קטן שהתחיל לשאול אותי שאלות. אני חייב לציין שעדיין הייתי לבוש בבגדי העבודה שלי - מכנסי בד שחורים, וחולצה מכופתרת לבנה אלגנטית. אולי בגלל זה הייתי מראה קצת חריג בקהל שהיה כולו בחולצות T וג'ינס. אולי גם המצלמה על החגורה שלי היוותה סימן שאני לא בדיוק נולדתי בערבות אוסטרליה. הבחור, לאחר שווידא שאין לי מושג על מה הוא מדבר התחיל לקלל ולאיים עלי שאני אפסיק להסתכל על הבחורות האוסטרליות (מודה באשמה). אני חייב להודות שלא ידעתי בדיוק איך להגיב - הבחור היה שיכור בברור, וכמובן שניסה לפצות על הגודל שלו באלימות מילולית ופיזית - כולל איומים ש"שריקה אחת והחברים שלי פה" (בטח...כאילו שיש לך חברים!). כשהוא התחיל להיות פיזי, גיא'אן פשוט נעמד ביננו ואמר לבחור שיעוף ממנו. הבחור (לאחר מבט אחד למעלה) התחיל שוב לדבר על החברים שלו, ואז ניסה לדחוף אותי. גיא'אן בשלב הזה איבד סבלנות ודחף אותו הצידה והסביר לו שעד עכשיו הוא היה סבלני, ושכדאי שילך משם. רוב האוסטרלים מסביב הצטרפו בנסיונות להרגיע את השיכור שהלך לדרכו...פעם אחרונה שאני לובש חולצה מכופתרת לארוע פומבי!
היום (יום חמישי ה26) היה יום חופש, ואני שוב נסעתי לצפון העיר לשחק טניס עם גיא'אן ודויד. שוב אכלנו באותה מסעדה סינית אותנטית- Tak Kee Roast Inn. הפעם הזמנו את המנה קון פאו ציקן - עוף בבוטנים ורוטב חריף! מעולה!!! מחר אעלה תמונות של המשחק (הצלחתי לנצח את דויד פעם אחת!)

תגליות מרעישות על אוסטרליה - חלק ראשון

1. לא אומרים "מקדונלדס". אומרים "מקא'ס" (זה קצר יותר!) 2. לא אומרים ארוחת ערב (dinner\supper). אומרים תה (tea) 3. מזגנים – הומצאו כאן, אבל אף אחד לא מבין למה צריך אותם. למצוא דירה ממוזגת זה אומר להיות מליונר. הדברים הקטנים האלו שנראים כמו מזגנים וצמודים לקיר ברוב הדירות הם באמת מזגנים...שיכולים רק לחמם. אנשים לא מדליקים מזגן באוטו אלא אם כן הם (כמוני) לא מאוסטרליה. הלו? זה אוסטרליה פה או סקנדיביה? 4. חנויות גדולות (רשתות) נותנות לך כרטיס אשראי (store credit) לקנות איתו בחנות גם אם אין לך כרטיס אשראי רגיל! עדיין לא הבנתי איך זה הולך, אבל לאור העובדה שדירה מרוהטת לא נראית באופק, נראה לי שאוכל להסביר את זה יותר לעומק בחודש הקרוב. 5. בסופרמרקטים הגדולים, אם תתאמצו, תמצאו ביגלה של ביגל-ביגל, מנות חמות של אוסם ואפילו שקדי מרק (אז שההוא מהפרסומת לשקדי מרק יעבור לאוסטרליה). לפני שאתם שואלים על המחיר, אבקשכם לקרוא את הנסיך הקטן פעם נוספת. תתביישו לכם! 6. סיפרתי לכם שנוסעים פה בצד הלא נכון של הכביש?

יום בקנברה-סיטי

מצטער על העיכוב בעדכון – לא הצלחתי למצוא מקום להתחבר לאינטרנט עם הלפטופ (עם העברית) שלא עולה הון תועפות ושלא מצריך שאסחוב את המחשב הכבד הזה למרחק עצום. כן, עוד שבועיים עברו בקנברה – והאופניים עובדות קשה... קנברה היא עיר די רגועה, אין הרבה מקומות "לבלות" בהם, אם ב"לבלות" אתם מתכוונים לבארים או מועדוני לילה. מצד שני, מבחינת נופים וטבע, קנברה היא פנינה של ממש. בזמן שרכבתי כאן מסביב חשבתי איך אתאר לכם את המקום, ופתאום קלטתי שעולם המטאפורות שלי מצומצם מאד. כל פעם שאני רואה את האגם אני חושב "כינרת" או "החולה". הרחובות כאן מזכירים לי קיבוצים בנגב או מסביב לכנרת (שימו לב בתמונות למדרכות הבטון). השדות עם שיחי השמיר הענקיים מזכירים לי את השדות של מזכרת בתיה – חולדה, וההרים את הגליל (אם הגליל היה שופע באקליפטוסים). אבל האמת היא שכל כמה שהמקום דומה, הוא גם שונה. הניחוש שלי הוא שבעלי החיים פה התיאשו מלנקות את עצמם מכל השריפות שיש פה כל הזמן ופשוט בחרו בצבעים שחורים. זה כולל עורבים מכוערים: שקנאים שחורים: ברבורים שחורים: והיחידים שנראים קצת חמודים הם הברווזים: חמוד...

התמונות האלו נלקחו מרכיבת אופניים מסביב לאגם. לקנברה יש אגם מלאכותי גדול – גדול מאד. רכיבה מסביב לו לקחה כשעה – שעה וחצי, והנוף מושלם. הריח קצת פחות (אחרי הכל אגם מלאכותי זה פחות או יותר מיים עומדים) אבל יש הרבה אנשים שעושים ספורט ימי – חתירה בקיאקים, מפרשיות קטנות, סירות על שלט רחוק ואפילו אמבטיה עם הכלבים: אבל מסביב לאגם יש מסלול הליכה\רכיבה נפלא שעובר במדשאות, חורשות וגשרים קטנים. בערך באמצע האגם יש אי קטן עם גשר המחבר אותו ליבשה, ועל האי יש מגדל פעמונים ענק שנבנה ב1969 על ידי האנגלים כמתנה לאוסטרליה לכבוד יום ההולדת החמישים (אם אני זוכר נכון) שלה. הפעמונים מצלצלים באופן מאד מיוחד, שאני חושש שעולם המטאפורות שלי פשוט לא מכסה. אם ממשיכים על האגם לכיוון מזרח, מגיעים לנחל שיוצא ממנו – נחל מולונגלו. הדרך נראית כאילו היא ממשיכה אל המדבר וכאילו אתם יוצאים כבר מקנברה, אבל אם לא מתייאשים (כפי שכמעט קרה לי) ונצמדים לאגם, מגיעים לגשר שעובר מעל הנחל, ועולים על דרך שחוצה שדות מעובדים. כאן ראיתי לראשונה מאז שהגעתי הנה פרות. עכשיו אני יכול להיות בטוח שהבקר שאני אוכל הוא אכן בשר פרה ולא משהוא חשוד...זה מאד מוזר איך פשוט לא רואים פה חיות גם באזורים הכפריים. במיוחד לאור העובדה שכמעט כל המקומות שמוכרים עוף טוענים שהעוף הוא free ranged, כלומר אין לולים. ממה שהוסבר לי אין כאן רפתות ולולים – החיות משוחררות למרעה ולכן נדיר לראות אותם בשדות – השדות כל כך גדולים שיש אולי פרה לכל קילומטר רבוע, ורובם מתחבאים בצל. אה, כן – צל...הטמפרטורות פה לא ירדו מתחת ל 25 מאז שהייתי פה, עם ממוצע של 34. מצד שני, חצי מהזמן שהייתי פה היה גשום. גשם ב 30 מעלות...עולם מוזר. אם לא התייאשתם והמשכתם עם הדרך, תגיעו לפארק הטבע של קנברה. כאן רואים עצים נדירים (לא ממש התעמקתי בשלטים, מצטער) ולהפתעתי, בגלל הקרבה לשדות – ארנבים! ולא סתם ארנבים – כאלה עם ישבן ענק ומלא פרווה ובגודל שיכול להתחרות עם כלבים קטנים. יש לי הרגשה שאיזה קנגרו היה שובב עם איזו ארנבת... למי שתוהה למה אין פה תמונה של החמודים – זה רק בגלל שעד שהוצאתי את המצלמה הם נעלמו בשדות. קשה להאמין שבשנת אלפיים ושש יש עדיין ארנבים שמאמינים שאם יצלמו אותם זה יגנוב להם את הנשמה! הפארק הקטן מאד מזכיר את פארק החולה (מצטער על המטאפורה – הייתי חייב) אם רק בהחולה היה מסלול אופניים מושלם. בביצות אפשר לראות עוד סוגים של ציפורים, ואפילו ראיתי שקנאי לבן ענק – אבל הזום במצלמה לא מספיק טוב כדי להראות אותו, וכל התמונות היו מטושטשות. מישהוא יכול להלוות לי אלף דולר למצלמה טובה? והכל פשוט חמש דקות מהדירה..יום חמישי הקרוב הוא "יום אוסטרליה" – משהוא כמו יום העצמאות, ויש בימה על שפת האגם שעליה יהיו מופעים מוזיקלים לתוך הלילה. לא צילמתי את הבימה, אבל צילמתי את האגם ממקום מאד קרוב אליה ומה לגבי העיר עצמה אתם שואלים? מרכז קנברה הוא לא סידני. הוא אפילו לא רחובות, ואולי נמצא איפהשהוא בין גדרה לגן יבנה. שלא תבינו לא נכון – יש מדרחוב גדול ומרווח, עם חנויות מסביב, קניון (קטן יחסית לסטנדרטים שלנו) ונגני רחוב והכל. אבל הכל קטן ורגוע – מאד רגוע. חשוב לזכור שקנברה היא בסך הכל עיר הבירה של אוסטרליה – חוץ ממשרדים ממשלתיים אין כאן כלום וזה אומר שכולם פה פקידים ממשלתיים, עורכי דין ופוליטיקאים – מה שמסביר למה קנברה היא המקום היחיד באוסטרליה שבו מותר למכור זיקוקים ופורנוגרפיה... ההמסעדות כאן, כמו בכל אוסטרליה מגוונות – יש הרבה סיני\יפני\קוראני, איטלקי, לבנוני ואמריקאי. המלצות שלי 1. Sushi-bahn מסעדת סושי יפנית בקצה המערבי של המדרחוב –מי שאוהב סושי יכול לשבת על המסוע הממונע ולבחור את המנות שלו, אבל מי שלא (כמוני!) יכול להזמין נודלס (אודון) עם עוף פשוט נפלא! גם הנודלס מהאורז טובים, אם לא מפריע לכם לאכול אוכל שקוף. 2. Godori מסעדה קוריאנית באמצע המדרחוב מגישה מנה חריפה בקדרת אבן, המורכבת מאורז, ביצה, ירקות ואפשרות לתוספת בשרית. חריף (אפשר גם לא, אבל למה???) וטעים! 3. Woodstock – סטייקיה\פיצרייה השולטת על הצד המערבי של המדרחוב. האוכל לא עד כדי כך טוב, אבל המחירים הגיוניים והאווירה טובה בפנים או בחוץ. 4. המסעדה האחרונה נמצאת בפרוור בשם "דיקסון" בצפון העיר לכיוון ההרים. דיקסון זה למעשה ה Chinatown של קנברה, עם מרכז קניות המלא בכל טוב – מקדונלדס, קנטקי פרייד ציקן, ברגר קינג וכו. אבל בין כל אלו פזורות מסעדות סיניות קטנות, מהסוג שצריך לבקש אם רוצים מזלג. זאת שאני אכלתי בה היתה טובה מאד – אבל אני לא יודע איך קוראים לה – לקח אותי לשם ידיד סיני מהעבודה (דיויד ליו) אחרי משחק טניס במגרש של ידיד אחר מסרי לנקה (גאיאן פייריס). אם מישהוא יתעקש, אני יכול לברר את השם והכתובת ואפילו מה לעזאזל אכלתי (אין לי מושג) אה כן, שיחקתי טניס...להגנתי אגיד שזה היה אחרי רכיבה של 8 ק"מ לבית של גאיאן, אבל בלי תרוצים, הפסדתי בכל משחק. טוב, לא שיחקתי כבר 15 שנים – אבל גיליתי מחדש עד כמה זה כיף (לשחק. לא להפסיד. להפסיד זה לא כיף). נראה לי שכשאחזור לסידני אחפש לי שותף ואנסה לשפר את המשחק, או לפחות להפסיד יותר בכבוד. תהיו סבלנים – אני מבטיח לכתוב.

Mini Update

Hey everyone! Sorry this is in english, but I still havent found a cheap way to connect my laptop (I am having problems with my WiFi). I will write a new posting tonight - I have many great pictures to share from Canberra... so dont give up on me!

Blue Mountains Bike Trip

זה היה נפלא – ובמיוחד היה נפלא לגלות שאני עדיין חי... יצאנו מסידני ב 10:00 בבוקר אחרי עיכוב של שעתיים כי אחד מהחברים (דייב ואנדי – שני בריטים לשעבר)היה צריך לקנות כמה דברים לאופניים שלו. בשלב זה התוודעתי לעולם המכורים לאופניים – אנשים שלא מסוגלים לעבור לייד חנות אופניים ולא להכנס ולקנות את הפטנט האחרון שישפר את מהירות החלפת השרשרת אם היא נקרעת... כשהם רואים אופניים אחרות ברחוב הם מייד מתקרבים, מעבירים ביקורת ומלחששים על האיכות ואיך הם "נסעו פעם על הדגם הזה ויש להם עדיין חלפים במוסך שהם היו מוכרים, אבל הם חושבים לקנות שלדה חדשה...בלה בלה בלה...בלה בלה בלה". לאחר של נסיעת רכבת של שעתיים לתוך ההרים מצפון מערב לסידני, הגענו ליעד – עיירה קטנה ולא משמעותית בשם Woodrow. פרקנו את האופניים, שמנו עלינו את הציוד, הצטלמנו בשביל שיהיה תיעוד של המראה לפני והתחלנו לרכב. הגשם התחיל כמעט מייד. כן, גשם בקייץ. אני בטוח שהזכרתי את זה הטמפרטורות פה אמנם לא יורדות מתחת ל 20 מעלות, אבל גשם זה עניין של שגרה. יום כן, יום לא. החברים אפילו לא שמו לב – כל הזמן דיברו על איזה מזג אוויר מושלם לרכיבה יש – לא חם ולא קר (כאילו שזרם המיים האנכי שנופל עלינו לא מזיז להם!) רכבנו דרך העיירה הקטנה עד למחסום שהזהיר שאם יורד גשם המסלול עשוי להיות חסום. אני בשלב הזה כבר הייתי קצר נשימה והשלט עורר בי תקווה שהנה, חוזרים לרכבת – אבל לא! העברנו את האופניים מעל המחסום (שנועד לחסום רכבי 4X4 ואופנועים) והתחלנו לרדת במורד. זאת אומרת – הם התחילו לרדת במורד ומהר מאד נעלמו מהעין. אני, לעומת זאת הבטתי בחרדה הולכת וגוברת על ה"דרך" שהייתה למעשה מדרון תלול מלא סלעים שהלכו ונראו חדים יותר ויותר. אחד מהחברים עצר והסביר לי שכדאי שאני אסע בשוליים איפה שיש יותר עפר מסלעים עד שאצבור ביטחון. הוא רק לא שם לב שהשוליים זה בדיוק 10 סנטימטר מהקצה של השביל – איפה שמפסיק השביל ומתחילה נפילה של כמה עשרות מטרים לתוך יער אקליפטוסים. הצלחתי לעבור את הקילומטר הראשון (רוב הירידות בהליכה) ולהגיע אל החברים שחיכו לי בסבלנות על ראש גבעה. הייתי פשוט מבואס – התחת הרגיש כל אבן, בור וסלע בדרך כאילו אין אפילו גלגלים מתחתי! כשחברתי לחברים הם הסבירו לי למה אני מרגיש ככה – מסתבר שרכבתי חצי קילומטר על פנצ'ר בגלגל האחורי. ולא סתם פנצ'ר שאפשר לסתום עם מדבקה – הוונטיל פשוט נשבר. למזלי, רוכבים מנוסים כמוהם תמיד מחזיקים פנימית רזרבית או שתיים, ולאחר כמה דקות, הגלגל האחורי שלי היה מלא אוויר, והישבן שלי פלט אנחת רווחה. שעליה הייתי צריך להתנצל לדייב ואנדי כמובן. דייב הרגיע אותי ואמר שבכל טיול קורות תאונות, ופנצ'ר זה עניין של יום יום. הוא התבדח ואמר שזה עוד כלום לעומת שבר באחד מהמנגנונים של האופניים שיגרום לאחד מאיתנו ללכת את 26 הקילומטרים שנשארו. לאט לאט צברתי ביטחון, ואמנם לא העזתי לרדת את כל הירידות שהיו בדרך. העליות גם כן היוו בעיה קלה, אך בעיה זו נפתרה אחרי עוד כ 5 קילומטר, כשהאופניים של אנדי סבלו מאחד מאותם שברים שדייב דיבר עליהם. המנוף של ההילוכים האחוריים שלו נשבר – ולא היה מה שיחזיק את השרשרת במקום. מתקן כזה זה לא משהוא שנהוג לקחת איתך בתיק, ולכן לא היה לנו מה לעשות. רגע לפני שאנדי גמר אומר להתחיל ללכת, לדייב (שהרגיש מאד אחראי על השבר בגלל שהוא פתח את הפה לשטן) היה רעיון כביר. הוא פירק את השרשרת של אנדי, קיצר אותה וקיבע אותה על הילוך אחד. ככה אנדי יכל להמשיך, כל עוד הוא לא העמיס על השרשרת יותר מדי. משמעות- בכל העליות הולכים!!! איזה כיף לי! גם ככה לא יכולתי ליישר את האצבעות בידיים – במיוחד יד ימין שאחזה בכל הכח בכידון. אפילו אם הייתי צריך להשתמש במעצור הקדמי (יד ימין) כדי להציל את חיי לא הייתי מצליח. האצבעות פשוט סרבו להתיישר. האמת לא היו הרבה עליות, ורוב הדרך היתה בירידה. מסביבינו יער של אקליפטוסים ושאר ירקות, מלא בקריאות ציפורים (שבטח צעקו "גשם! יורד גשם! לכו הביתה לפני שתצטננו!") והרבה סלעים. בשלב מסויים הגענו לסלע מפורסם עם חריטות של אבוריג'ינים – ספירלה חרוטה בסלע. לא כלכך מרשים אני חושש, ולי כבר לא היה אוויר, אז לא היה לי כח לצלם משהוא שבסך הכל נראה כמו ציור של חילזון. הירידות המשיכו, והמשיכו, היער התעבה והתעבה, ולאחר 20 ק"מ מצאנו את עצמנו באתר קמפינג, שם נחנו, קראנו את המפה ואז המשכנו. זאת אומרת, דייב ואנדי המשיכו מהר, אני המשכתי לאט ואיבדתי אותם בצומת דרכים הקרובה. ברטרוספקטיבה, אולי הייתי צריך לקרוא את המפה גם כן, אבל סמכתי עליהם שיחכו לי אם תהיה צומת. הם לא חיכו (כי אנדי לא יכל לעצור כדי שיוכל להמשיך בלי להעמיס על השרשרת) ואני כמובן פניתי לכיוון הלא נכון. הנוף היה נפלא, אבל אחרי 2 קמ של רכיבה בלי לראות את החברים, עצרתי, עשיתי חושבים ולמזלי זוג רוכבים הגיעו מהכיוון השני ואמרו לי שאני בדרך הלא נכונה. הסתובבתי, עליתי בחזרה למעלה (2 קמ) ופניתי למקום שחשבתי שהוא הנכון בצומת. אחרי כ 200 מ מצאתי את דייב מנסה להתקשר אלי, הסברתי לו שלאבד את הבחור החדש זה לא דרך טובה להגדיל את מאגר החברים שלו, והמשכנו למצוא את אנדי (שהמשיך להתדרדר בירידה). הדרך פה כבר לא היתה על צלע הר, אלא דרך צרה ומפותלת של כחצי מטר בין שיחים, כל הדרך בירידה קלה. פה כבר היה לי מספיק בטחון לצבור מהירות ומהר מאד הגענו לסוף המסלול, שם עלה אנדי על הכביש, ואני ודייב המשכנו לקטע מאתגר עם סלעים גדולים שבו ניסיתי קצת להשתפר בקפיצות קלות. ללא הרבה הצלחה אני חושש. זה לא שנפלתי – פשוט השתפנתי מלקפוץ את רוב הקטעים המסוכנים. בכל מקרה, סוף המסלול היה בנחל שבו שטפנו את האופניים המג'ויפות מהבוץ , ואז עלינו לגלנסדייל – העיירה שבה תחנת הרכבת. הרכבת הבאה עמדה לצאת כ 50 דקות מהרגע שהגענו, אז הלכנו לבית קפה\מסעדה בעיירה, ואכלנו "המבורגר עוף חריף עם אננס ומנגו" יחד עם ציפס עבה ומלוח- מעולה! מסביבנו תוכים גדולים צרחו (לא הצלחתי לצלם) וציפורים שונות התעופפו וצייצו. מאד ציורי. החזרה לסידני עברה בלי מאורעות מיוחדים – בעיקר מנסים להשאר ערים. אז עכשיו, מותש, תפוס ומאושר על כך שניתנה לי ההזדמנות להמשיך ולחיות, אני כותב מקנברה – עיר הבירה, פה אהיה בשבועות הקרובים. לקחתי איתי את האופניים, כדי שאוכל להתאמן ולהגיע לטיול הבא בכושר קצת יותר טוב (ואולי עם יותר אומץ) שלכם, ישי

Saturday Bicycle trip

שוב שלום!

בטח נמאס לכם לשמוע מה אכלתי בכל יום, אז אני לא אטריח אותכם. בסוף השבוע הקרוב (אם מזג האויר יאפשר) אני יוצא לטיול אופניים בהרים עם חברים של איוון (הבחור האירי מהעבודה). אם זה מעניין אותכם להלן קישור לאתר שמתאר את המסלול.

אם אשרוד את הטיול, ביום ראשון אני טס שוב לקנברה, והפעם נשאר שם לכל החודש. קנברה היא עיר די משעממת בלי הרבה מה לעשות ולראות, וכנראה שלא יהיה לי חיבור לאינטרנט חוץ מאשר אצל הלקוחות - אז אני לא יודע אם יהיה על מה ואיך לדווח לכם.

בכל מקרה, תמונות מהטיול אופניים יגיעו בהקדם!

45? you mean Fahrenheit right?

קודם כל עדכון על אתמול - אכזבה. מה קרה אתם שואלים? פשוט מאד - יצאתי לפאב קצת לפני חצות, וכשהגעתי לא היה שם אף אחד חוץ מהמלצריות וחבורה של בריטים מבוגרים משחקים ביליארד. מסתבר שבראש השנה לא הולכים לפאבים...ואף אחד לא גילה לי!

בכל מקרה, היה היום קצת חם בחוץ, אז נשארתי במזגן. אבל בערב הייתי חייב לקפוץ למכולת לקנות שתייה. יצאתי בשבע בערב וכמעט נחנקתי מהחום הכבד. אמרתי לעצמי שזה בטח רק בגלל שישבתי במזגן כל היום, עליתי על האופניים ונסעתי למכולת (קילומטר אחד). מסתבר שלילה אחד של שינה לא מספיק כדי לרכך את השרירים הכואבים בתחת מהנסיעה אתמול. רכבתי בעמידה ברוב הדרך.
בכניסה חזרה למלון הדירות פגשתי אוסטרלי שחזר מהחוף והתחלנו לדבר - הוא אמר לי שזה ראש השנה הכי חם אי פעם! 45 מעלות! עכשיו שבע וחצי בערב והטמפרטורה בחוץ 40 מעלות. מזכיר לי את שבטה.

אז עכשיו אני בחזרה במלון ולא בטוח מה לעשות. כנראה אלך לחדר כושר, אפעיל את המזגנים בכל הכח, אחזור לחדר שלי לאכול ארוחת ערב, אראה קצת טלויזיה ואז אחזור לחדר כושר להתעמל בטמפרטורה נורמלית.