Blue Mountains Bike Trip

זה היה נפלא – ובמיוחד היה נפלא לגלות שאני עדיין חי... יצאנו מסידני ב 10:00 בבוקר אחרי עיכוב של שעתיים כי אחד מהחברים (דייב ואנדי – שני בריטים לשעבר)היה צריך לקנות כמה דברים לאופניים שלו. בשלב זה התוודעתי לעולם המכורים לאופניים – אנשים שלא מסוגלים לעבור לייד חנות אופניים ולא להכנס ולקנות את הפטנט האחרון שישפר את מהירות החלפת השרשרת אם היא נקרעת... כשהם רואים אופניים אחרות ברחוב הם מייד מתקרבים, מעבירים ביקורת ומלחששים על האיכות ואיך הם "נסעו פעם על הדגם הזה ויש להם עדיין חלפים במוסך שהם היו מוכרים, אבל הם חושבים לקנות שלדה חדשה...בלה בלה בלה...בלה בלה בלה". לאחר של נסיעת רכבת של שעתיים לתוך ההרים מצפון מערב לסידני, הגענו ליעד – עיירה קטנה ולא משמעותית בשם Woodrow. פרקנו את האופניים, שמנו עלינו את הציוד, הצטלמנו בשביל שיהיה תיעוד של המראה לפני והתחלנו לרכב. הגשם התחיל כמעט מייד. כן, גשם בקייץ. אני בטוח שהזכרתי את זה הטמפרטורות פה אמנם לא יורדות מתחת ל 20 מעלות, אבל גשם זה עניין של שגרה. יום כן, יום לא. החברים אפילו לא שמו לב – כל הזמן דיברו על איזה מזג אוויר מושלם לרכיבה יש – לא חם ולא קר (כאילו שזרם המיים האנכי שנופל עלינו לא מזיז להם!) רכבנו דרך העיירה הקטנה עד למחסום שהזהיר שאם יורד גשם המסלול עשוי להיות חסום. אני בשלב הזה כבר הייתי קצר נשימה והשלט עורר בי תקווה שהנה, חוזרים לרכבת – אבל לא! העברנו את האופניים מעל המחסום (שנועד לחסום רכבי 4X4 ואופנועים) והתחלנו לרדת במורד. זאת אומרת – הם התחילו לרדת במורד ומהר מאד נעלמו מהעין. אני, לעומת זאת הבטתי בחרדה הולכת וגוברת על ה"דרך" שהייתה למעשה מדרון תלול מלא סלעים שהלכו ונראו חדים יותר ויותר. אחד מהחברים עצר והסביר לי שכדאי שאני אסע בשוליים איפה שיש יותר עפר מסלעים עד שאצבור ביטחון. הוא רק לא שם לב שהשוליים זה בדיוק 10 סנטימטר מהקצה של השביל – איפה שמפסיק השביל ומתחילה נפילה של כמה עשרות מטרים לתוך יער אקליפטוסים. הצלחתי לעבור את הקילומטר הראשון (רוב הירידות בהליכה) ולהגיע אל החברים שחיכו לי בסבלנות על ראש גבעה. הייתי פשוט מבואס – התחת הרגיש כל אבן, בור וסלע בדרך כאילו אין אפילו גלגלים מתחתי! כשחברתי לחברים הם הסבירו לי למה אני מרגיש ככה – מסתבר שרכבתי חצי קילומטר על פנצ'ר בגלגל האחורי. ולא סתם פנצ'ר שאפשר לסתום עם מדבקה – הוונטיל פשוט נשבר. למזלי, רוכבים מנוסים כמוהם תמיד מחזיקים פנימית רזרבית או שתיים, ולאחר כמה דקות, הגלגל האחורי שלי היה מלא אוויר, והישבן שלי פלט אנחת רווחה. שעליה הייתי צריך להתנצל לדייב ואנדי כמובן. דייב הרגיע אותי ואמר שבכל טיול קורות תאונות, ופנצ'ר זה עניין של יום יום. הוא התבדח ואמר שזה עוד כלום לעומת שבר באחד מהמנגנונים של האופניים שיגרום לאחד מאיתנו ללכת את 26 הקילומטרים שנשארו. לאט לאט צברתי ביטחון, ואמנם לא העזתי לרדת את כל הירידות שהיו בדרך. העליות גם כן היוו בעיה קלה, אך בעיה זו נפתרה אחרי עוד כ 5 קילומטר, כשהאופניים של אנדי סבלו מאחד מאותם שברים שדייב דיבר עליהם. המנוף של ההילוכים האחוריים שלו נשבר – ולא היה מה שיחזיק את השרשרת במקום. מתקן כזה זה לא משהוא שנהוג לקחת איתך בתיק, ולכן לא היה לנו מה לעשות. רגע לפני שאנדי גמר אומר להתחיל ללכת, לדייב (שהרגיש מאד אחראי על השבר בגלל שהוא פתח את הפה לשטן) היה רעיון כביר. הוא פירק את השרשרת של אנדי, קיצר אותה וקיבע אותה על הילוך אחד. ככה אנדי יכל להמשיך, כל עוד הוא לא העמיס על השרשרת יותר מדי. משמעות- בכל העליות הולכים!!! איזה כיף לי! גם ככה לא יכולתי ליישר את האצבעות בידיים – במיוחד יד ימין שאחזה בכל הכח בכידון. אפילו אם הייתי צריך להשתמש במעצור הקדמי (יד ימין) כדי להציל את חיי לא הייתי מצליח. האצבעות פשוט סרבו להתיישר. האמת לא היו הרבה עליות, ורוב הדרך היתה בירידה. מסביבינו יער של אקליפטוסים ושאר ירקות, מלא בקריאות ציפורים (שבטח צעקו "גשם! יורד גשם! לכו הביתה לפני שתצטננו!") והרבה סלעים. בשלב מסויים הגענו לסלע מפורסם עם חריטות של אבוריג'ינים – ספירלה חרוטה בסלע. לא כלכך מרשים אני חושש, ולי כבר לא היה אוויר, אז לא היה לי כח לצלם משהוא שבסך הכל נראה כמו ציור של חילזון. הירידות המשיכו, והמשיכו, היער התעבה והתעבה, ולאחר 20 ק"מ מצאנו את עצמנו באתר קמפינג, שם נחנו, קראנו את המפה ואז המשכנו. זאת אומרת, דייב ואנדי המשיכו מהר, אני המשכתי לאט ואיבדתי אותם בצומת דרכים הקרובה. ברטרוספקטיבה, אולי הייתי צריך לקרוא את המפה גם כן, אבל סמכתי עליהם שיחכו לי אם תהיה צומת. הם לא חיכו (כי אנדי לא יכל לעצור כדי שיוכל להמשיך בלי להעמיס על השרשרת) ואני כמובן פניתי לכיוון הלא נכון. הנוף היה נפלא, אבל אחרי 2 קמ של רכיבה בלי לראות את החברים, עצרתי, עשיתי חושבים ולמזלי זוג רוכבים הגיעו מהכיוון השני ואמרו לי שאני בדרך הלא נכונה. הסתובבתי, עליתי בחזרה למעלה (2 קמ) ופניתי למקום שחשבתי שהוא הנכון בצומת. אחרי כ 200 מ מצאתי את דייב מנסה להתקשר אלי, הסברתי לו שלאבד את הבחור החדש זה לא דרך טובה להגדיל את מאגר החברים שלו, והמשכנו למצוא את אנדי (שהמשיך להתדרדר בירידה). הדרך פה כבר לא היתה על צלע הר, אלא דרך צרה ומפותלת של כחצי מטר בין שיחים, כל הדרך בירידה קלה. פה כבר היה לי מספיק בטחון לצבור מהירות ומהר מאד הגענו לסוף המסלול, שם עלה אנדי על הכביש, ואני ודייב המשכנו לקטע מאתגר עם סלעים גדולים שבו ניסיתי קצת להשתפר בקפיצות קלות. ללא הרבה הצלחה אני חושש. זה לא שנפלתי – פשוט השתפנתי מלקפוץ את רוב הקטעים המסוכנים. בכל מקרה, סוף המסלול היה בנחל שבו שטפנו את האופניים המג'ויפות מהבוץ , ואז עלינו לגלנסדייל – העיירה שבה תחנת הרכבת. הרכבת הבאה עמדה לצאת כ 50 דקות מהרגע שהגענו, אז הלכנו לבית קפה\מסעדה בעיירה, ואכלנו "המבורגר עוף חריף עם אננס ומנגו" יחד עם ציפס עבה ומלוח- מעולה! מסביבנו תוכים גדולים צרחו (לא הצלחתי לצלם) וציפורים שונות התעופפו וצייצו. מאד ציורי. החזרה לסידני עברה בלי מאורעות מיוחדים – בעיקר מנסים להשאר ערים. אז עכשיו, מותש, תפוס ומאושר על כך שניתנה לי ההזדמנות להמשיך ולחיות, אני כותב מקנברה – עיר הבירה, פה אהיה בשבועות הקרובים. לקחתי איתי את האופניים, כדי שאוכל להתאמן ולהגיע לטיול הבא בכושר קצת יותר טוב (ואולי עם יותר אומץ) שלכם, ישי