Chrismass Party And Driving Lessons

מאיפה להתחיל? חג המולד מתקרב, והמסיבות בעיר פשוט לא מפסיקות. במהלך היום ובצהריים מרכזי הקניות מלאים והרחובות הומי אדם. כולם יוצאים החוצה וקונים קונים קונים. עוד על חגיגת חג המולד שלי בהמשך... שעור נהיגה איוון (חבר אירי מהעבודה) לקח אותי לסיבוב במכונית שלו (מאזדה סטישן ממודל לא מוכר בארץ) כדי לוודא שאני יכול לנהוג. הוא משאיר לי את המכונית לחג, כיוון שהוא יהיה עם החברה שלו ועם ההורים שלה שהגיעו מאירלנד לבקר. אני אקח את המכונית שלו לפני חג המולד בסוף השבוע הקרוב, ואחזיר לו אותה לפני סוף השבוע הבא – כך שיהיה לי איך להסתובב בסידני ולהתרגל לתנועה כך שאוכל להוציא רשיון אוסטרלי בתקווה עוד שבועיים ולהפטר מהרשיון הבין לאומי המעיק (של מי היה הרעיון לעשות מסמך כל כך חשוב בגודל של ספר בינוני???). הדבר הכי מפחיד פה בנהיגה הוא שיש רמזורים שבהם מותר לך לפנות ימינה כאשר לתנועה שמגיעה מולך יש רמזור ירוק גם כן (במונחים ישראלים – פניה שמאלה כשיש ירוק לנתיב הנגדי). מלבד זה השילוט די ברור ומובן. בעיה גדולה היא חנייה. פשוט אין מקומות חנייה חופשיים במרכז העיר – כל מקומות החנייה ללא תשלום הם או לשעתיים או לארבע שעות (איך הם יודעים מתי חנית?) ושאר החניות הם עם מדחן. יש המון מרכזי חניה מרובי קומות. עוד לא בדקתי, אבל אמרו לי שהחניה שם מאד יקרה. אין לי תוכנית לקנות מכונית בינתיים, נראה שאחכה כמה חודשים ואתן לחשבון הבנק להתמלא קצת לפני שאעשה צעד מחייב. עם זאת, טלפון סלולרי מסתמן כחובה כאן. אין כאן את הנוהג לתת טלפון מטעם החברה, והטלפונים עולים כסף, כשיש מעט מאד הצעות כמו שיש בישראל לקבל את הטלפון באשראי ולקבל את הכסף בחזרה בזמן אוויר. לפי מה שהסבירו לי, כל המבצעים האלו לא השתלמו לחברות הסלולר בגלל נדידה תמידית של הלקוחות מחברה לחברה וממכשיר למכשיר. נשמע מוכר? למרבה האכזבה, תקשורת אלחוטית חינם למחשב (WiFi hot spots) אינה זמינה פה כפי שהיא זמינה בישראל. נאמר לי שאולי ב starbucks יש בחינם, אבל בכל מקום אחר זה בתשלום. מצד שני יש הרבה חברות שמציעות חיבור אלחוטי בתשלום, עם המון פרסומות (בין השאר על אוטובוסים) המציעות לאנשים להיות מחוברים בכל מקום. מסיבה מקסיקנית אתמול הייתה מסיבת חג המולד של החברה. כולנו התכנסנו במסעדה מקסיקנית בשש בערב והתחלנו לשתות. בר פתוח על חשבון החברה. רק נכנסנו, וכולם היו עם בירה מקסיקנית ביד אחת ומרגריטה גדולה ביד השניה. לאחר שעה של שיחות על הבר והכרויות עם כל אנשי החברה שהגיעו גם ממלבורן וגם מקנברה, התיישבנו והמלצריות התחילו להגיש. מה הגישו? אלכוהול כמובן! משקה פירות בטעמים שונים, יותר מתוק ממרגריטה, אבל יותר אלכוהול משנגרילה. אכלנו נאצ'וס עד שהתחילו להגיע המתאבנים החמים – טורטיות עם גבינה צהובה מותכת (כמו טוסט) וטאקוס עם שעועית, ועוף מטוגן. אה כן, גם שניצלוני קלאמרי עם רוטב חריף. לא היססתי – כחלק מישי שגי החדש עזרתי לחברים להפטר מהדיונון המציק הזה, תוך שאני נאבק בתחושה הלא נעימה שאני אוכל תמנון. שוב, כמו עם השרימפ, ממש לא התלהבתי מהטעם, ובטח שלא מכמות השמן שהייתה בציפוי. העוף המצופה היה הרבה יותר טעים.

המנות העיקריות הגיעו – פהיטאס של בקר ועוף. מי שלא יודע מה זה פהיטה – מחבת רותחת מלאה בבשר וירקות מוקפצים שמגיעה עם צלחות של תוספות (חסה, גבינה צהובה ושעועית) וטורטיות. כל אחד ממלא את הטורטיה במה שהוא רוצה ואוכל (בישראל לכו לדרום תל אביב למסעדת "בוריטוס" – פהיטה עוף מעולה!). היה נפלא חוץ מהחוסר באבוקדו. מוזר... כל התהליך ארך כשעתיים, עד תשע בערב. בינתיים המקום התמלא בעוד חוגגים, כולל שתי מסיבות (נפרדות) של מסבית רווקים ומסיבת רווקות. בתשע, עומעמו האורות, פונו השולחנות מאוכל והמקום הפך לדיסקוטק\בר עם מוזיקה בעיקר משנות השמונים. כולם שמו סומבררוים גדולים על הראש, רקדו, ולא הפסיקו לשתות. אחרי שראיתי את המחיר של המשקאות הבנתי למה האנשים כל כך חיכו למסיבה – כשהמשקאות על חשבון החברה – העובדים לא מפסיקים לשתות... אישית אני הייתי אחרי שתי מרגריטות, וכוס שנגרילה אחת כשהתחילו הריקודים. אחד הבעלים של החברה (יהודי שהיה שנה בארץ בשנת שירות לפני 12 שנים) ספר לי את הכוסות והחליט שלא שתיתי מספיק ולקח על עצמו להראות לי איך שותים. עם הרבה מאמץ והתנגדות ללחץ החברתי שתיתי רק עוד שלוש כוסות של "קאובוי". אל תשאלו מה היה בכוסות, אני רק יכול להגיד שזה היה מתוק, ושכל כוסית הכילה יותר אלכוהול משני בקבוקי בירה (כך נאמר לי). החברים מאד שתאכזבו והסבירו לי (ואח"כ גם הדגימו) שזו מסורת של חג מולד להגיע לשכרון חושים ולעשות מעצמך צחוק במסיבת חג המולד. מסביב אנשים התחילו לרקוד על הבר (בהנהגת החבר האירי איוון, שעדיין היה צריך לנהוג אחר כך הבייתה ולהשאיר לי את הרכב בחנייה שלו). בין לבין, הבחורה שלא ערכו את מסיבת הרווקים עברה בין הגברים בקהל וביקשה מהם לאכול לה ממתקים מהיד. היה לה צמיד של סוכריות, ואחת מהחברות שלה הסבירה לי (תוך ריקוד לצלילי that’s the way I like it) שזהו מנהג המסמל את היום האחרון שמותר לגברים אחרים "לאכול ממתקים מהיד שלה" (מטאפורה לסקס). כל זאת בזמן שהחברות שלה צבטו בישבנים

של הגברים חסרי המזל שרקדו ליידם.

מנהג נוסף שלא הובהר לי, הוא לעטוף אנשים בניילון. אל תשאלו אותי למה, אבל זה היה נחמד מאד כשאח מהבחורות הנ"ל התעקשה לעטוף גם אותי בניילון, ואז כשהידיים שלי כבולות .... טוב, אתם יכולים לנחש. בשעה 12:30 בלילה המקום נסגר (הייתם מאמינים???) ומי שעדיין היה מסוגל עבר לפאב של מלון קרוב. כמעט ולא נתנו לנו להכנס, מכיוון שזה בניגוד לחוק למכור אלכוהול למי שכבר שיכור!. שני בעלי החברה נעצרו בדלת כשחשדו של שומר הסף שהם שיכורים התעורר כאשר ראה שהם עדיין עם סומבררו. רק לאחר משא ומתן ממושך נתנו לנו להכנס. כשנכנסנו היתה להקה בפאב שניגנה מוזיקה לאטינית קצבית, אבל מייד אח"כ הפסיקו ופינו את המקום למוזיקת ריקודים מודרנית בווליום גבוה. לא נשארתי הרבה שם, מכיוון שבניגוד למסעדה, העישון בפאב מותר והסיגריות עודדו אותי לסגת למקום מבטחים בשתיים בלילה.הדרך למלון הייתה מעט מפחידה כשהבנתי שכמעט כל המכוניות מסביב נהוגות על ידי נהגים שיכורים באותן הרמות ששאר העובדים בחברה היו. אני רק מקווה שהחברים מהמשרד זכרו שהתוכנית הייתה להשאר במלון ולא לחזור הבייתה באותו ערב. סוף מעשה לקום היום בבוקר לא היה כל כך נורא, למרות שהעיניים שלי שיקפו את כמות האלכוהול ששתיתי. אמנם מעט יחסית לשאר האנשים במשרד, אבל מצד שני – אני לא רגיל. כדי להתעורר ירדתי לחדר האוכל של המלון ושילמתי על ארוחת בוקר של חביתה ובייקון, עם טוסט בדבש ומיץ תפוזים... כדי להוריד את כל זה יצאתי לטיול רגלי – מהמלון עד לבניין האופרה, ואז דרך הגנים הבוטניים הנפלאים בחזרה לסייסטה.

מחר אני טס לקנברה, עיר הבירה של אוסטרליה כדי לעבוד עם משרדי המכס האוסטרלי שם (טיסה של שעה). אני אחזור מחרתיים בערב, ועד אז לא סביר שיהיו עדכונים במצב – אז להתראות!